אנחנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים, שיחוו כמה שפחות כאב, תסכול ואכזבות. מה המחיר אותו משלמים ילדינו בטווח הקצר וגם בטווח הארוך? היום אני כותבת על אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים, לתווך לילדינו את העולם כפי שהוא.
“אל תבכה מתוק שלי”, “לא קרה כלום”, “הכל בסדר”, “אמא תקנה אחר”, משפטים שאנחנו מוצאים את עצמנו אומרים מספר פעמים ביום, ולא תמיד מודעים למסר שאנחנו מעבירים לילדים.
הילדים שלנו הם החיים שלנו, תפקידנו לדאוג להם, לספק להם ביטחון, ויותר מהכל אנחנו רק רוצים שהם יהיו שמחים, מאושרים, ואם אפשר כל הזמן.
כשהם לא מרוצים גם אנחנו לא מרוצים, ומיד אנחנו מנסים למצוא פיתרון שיתקן את המצב. הבעיה היא שבשלב מסויים אנחנו מרגישים שלא חשוב מה נעשה יהיה קשה לרצות אותם, אז אנחנו שואלים את עצמנו: איפה טעינו?
אחד התפקידים שלנו כהורים הוא לתווך לילדינו את העולם כמו שהוא, לתת להם כלים שיעזרו להם להתמודד עם סיטואציות שונות בהן ייתקלו ביום יום שלהם.
לצערי המציאות היא לא כזו שמאפשרת לנו להיות שמחים כל הזמן. אנחנו חווים עצב, תסכול, כאב, אכזבה, ולכן ככל שנאפשר לילדינו לחוות את כל המצבים האלה בבית, במקום הכי בטוח, שם הם יודעים שיש להם על מי לסמוך, הם יחוו את הרגשות האלה מחוץ לבית בעוצמה פחות קשה.
כשהם לא מרוצים גם אנחנו לא מרוצים, ומיד אנחנו מנסים למצוא פיתרון שיתקן את המצב
זה מתחיל בדברים הקטנים בבית: מכירים את זה שלילד יש עוגייה ביד ופתאום היא נשברת והוא בוכה ורוצה אחרת? הרי זה באמת שטויות, ניתן לו אחת אחרת זו רק עוגייה, לא שווה את כל הבכי הזה.
אם במקום לפתור לו את המצב ולעשות הכל כדי שיפסיק לבכות, נחבק אותו ונגיד לו: זה באמת מעצבן שהעוגיה נשברה, אני מצטערת שזה העציב אותך, אני אשים את העוגיה פה בשולחן ושתירגע תוכל לאכול אותה, אז נעביר לו מסר שאומר: לא תמיד הדברים מסתדרים כמו שאנחנו רוצים, וזה בסדר להיות עצוב, ובתוכנו אנחנו מוצאים את הכח להתגבר ולהמשיך הלאה.
דוגמה נוספת שאני נתקלת בה הרבה לאחרונה עם אופיר, בת ה-3, היא רוצה שכל דבר שיש לחברות שלה יהיה גם לה. האינסטינקט שלי הוא להגיד לה, אני אקנה לך גם. אז אני עוצרת וחושבת על המסר, “כל דבר שיש לאחרים ותרצי, אני אדאג שיהיה לך”. האם זה קרוב למציאות שהיא תחווה בחייה? כנראה ולא. גם פה נמצא את הדרך לתת אמפתיה לרגש של הילד ולהגיד משפט מעודד. למשל: אני רואה שאת כועסת שלך אין צעצוע כזה, תחשבי כמה נחמד זה שכשאנחנו באות לחברה שלך יש לה משחקים שאנחנו לא מכירות.
נוכל גם בהתאם לגיל להסביר שלא לכולם יש את אותם דברים וזה מה שעושה אותנו שונים אחד מהשני, וייחודיים.
אם ננסה לשמח את ילדינו כל הזמן ולמנוע מהם לחוש רגשות שליליים, בטווח הקצר נקבל ילדים לא מרוצים, כי במציאות אי אפשר להיות מרוצים כל הזמן ואנחנו העברנו להם את המסר שכן. בטווח הארוך נקבל מבוגרים שלא יכולים להתמודד לבד, ולהתגבר בעצמם, כי אנחנו כהורים עזרנו להם ופתרנו להם את הבעיות.
יש עוד המון דוגמאות אבל כלל המפתח הוא לא לבטל את רגשותיו השליליים של הילד, ולדבר עליהם, ככל שהם גודלים לשאול אותם מה הם מרגישים, מה הם חושבים, וגם לתת להם למצוא פיתרון בעצמם לכל מיני מצבים.
אני ממליצה לא להשתמש במשפטים כמו: ככה זה בחיים, החיים קשים מה לעשות וכדומה.
ולסיום אני רוצה להגיד משהו שלימדו אותי במכון: מאושר הוא לא מי שמאשרים אותו מבחוץ, הוא מי שיש לו אישור פנימי, ביטחון עצמי, ודימוי עצמי גבוה.