יש לי סיפור בשבילכם, סיפור אישי שקרה ממש אתמול, שיחשוף בפניכם שגם מדריכות הורים הן קודם כל אימהות, וגם הן מועדות בפיהן.
השעה כמעט שמונה, שעת השינה הגיעה, אופיר (בת 3) נכנסת למיטה, ואני מגלה ששכחתי לשים לה את הכרית במיטה אחרי שכיבסתי אותה באותו יום. רצתי מהר לקומה העליונה להביא את הכרית ובינתיים למטה התחיל בכי, אופיר גם רצתה לבוא, ברק בעלי החזיק אותה והסביר לה שאני כבר חוזרת, כמובן שזה לא עזר ובדיוק בעשר שניות שזה לקח לי נהיה בכי מאוד גדול.
אני חזרתי עם הכרית ביד ואז אמרתי ככה (עד עכשיו אני לא מבינה מאיפה זה בא): “אמא לא רצתה שתבואי איתה כי יש בחוץ חושך ועכבישים”. (עכבישים!! ברבים!!)
הבכי הפך לפרצוץ מבוהל, ואופיר התחילה לשאול שאלות: איך נהרוג אותם, מה נעשה איתם, אמרה שהיא לא רוצה שיהיו עכבישים שם.
ואני במקום לעצור את תאונת הרכבת הזאת באותו רגע ממשיכה ואומרת: “לא אופירי, הם באים רק בלילה, כשחושך” (פה אני רוצה למקם פרצוף של מבוכה גדולה).
כמובן שזה העצים את הפחד, והיא שאלה אם הם יבואו לחדר, ולקח לי זמן להרגיע אותה ולבסוף היא הלכה לישון. אך בבוקר היא באה ואמרה לי: “אמא אני רוצה שנעלה למעלה לראות אם יש עכבישים במרפסת”. (שוב פרצוף מסמיק ומובך)
למה אני מספרת לכם את הסיפור הזה, למרות שהוא מביך אותי? מכמה סיבות:
1. טעויות הן ברכה- אף אחד לא מושלם, כולנו טועים, ומה שחשוב זה מה אנחנו עושים עם הטעויות שלנו. מדברים עליהן, מתווכים אותן לילדים שלנו במקרה הצורך ובעיקר לומדים מהן לפעם הבאה. להראות לילדים שלנו שגם אנחנו טועים וזה בסדר וזה מותר זה מאוד מאוד חשוב. זה מאפשר להם להתנסות, להעיז, ולהיות מסוגלים לדבר על זה כשהם טועים.
2. פחדים אצל ילדים- כמעט כולנו נתקלים בזה בשלב זה או אחר, הפחד מגיע מהרבה מקורות, ולפעמים גם מדברים שאנחנו אומרים, במודע או לא במודע. לפעמים הוא מגיע מההתנהגות שלנו. למשל: אם אחד ההורים פוחד ממגלשות, רוב הסיכויים שהוא יתנהג בחשש כשהילד שלו יהיה על מגלשה.
גם פה חשוב לדבר על זה, כמובן במינון הנכון ובהתאם לגיל, פעמים רבות הפחד נשאר או מחמיר רק כי לא מדברים עליו באמת או מבטלים אותו.
3. למה לא נתתי לה לעלות איתי?- הרבה פעמים אנחנו סתם אומרים לא בלי שיש לנו סיבה טובה, מה שגורם לנו להמציא סיבות לא הגיוניות (או קצת לשקר). אם הייתי פשוט לוקחת אותה איתי כל זה לא היה קורה
ולסיום, איך תיקנתי את הטעות הזו:
הושבתי את אופיר על הברכיים, ואמרתי לה: “אתמול אמא עשתה טעות ואמרה לך שיש עכבישים במרפסת למרות שלא היו, פשוט חיפשתי תשובה יצירתית. חוץ מזה שיש לפעמים עכבישים בחוץ אבל הם קטנים וחמודים והם לא מפריעים לנו, הם אפילו מפחדים מאיתנו. לא הייתי צריכה להגיד את זה, אני מצטערת ואוהבת אותך מאוד.”
זהו להפעם, מאחלת לכם טעויות מבורכות