אל תשים את זה כאן, למה את מציקה לו, עוד פעם את מחטטת באף, אל תיגע בזה, תאכל יפה, את יודעת שאני לא מרשה.. כמה פעמים ביום אתם מעירים לילדים שלכם? מכירים את זה שאתם מעירים מאה פעמים על אותו דבר וזה לא עוזר? איזה מעצבן זה?

תנסו לקחת יום אחד בשבוע ולשים לב כמה פעמים אתם מעירים לילדים שלכם, רובכם תגיעו למספר בן שתי ספרות. אנחנו מעירים להם כמעט על כל דבר, והרבה פעמים על אותו דבר. אם אני אשאל הורים למה הם מעירים לילדים שלהם, הם יגידו שהם מחנכים, שמים גבולות, הרי מי ילמד את הילדים אם לא אנחנו?
ופה אני חוזרת למה שאני תמיד אומרת להורים, על כל דבר שאתם עושים לילדיכם תשאלו את עצמכם שתי שאלות:

1. האם זו התנהגות מכבדת?
2. כשעושים לי אותו דבר איך אני מרגיש?

אף אחד בעולם הזה לא אוהב שמעירים לו, אף אחד. גם אם אנחנו מעירים למישהו מכוונה טובה, ההערה מתפרשת בעיניו כביקורת, מה שאני עושה לא טוב, לא מרוצים ממני, ואצל ילדים זה גם לא אוהבים אותי.
כשאנחנו מעירים על דברים אנחנו מסתכלים על חצי הכוס הריקה, אנחנו מחפשים מה לא טוב, מה צריך לשפר.
ולכן אני רוצה היום להציע לכם לפתח יותר מודעות להערות שלכם, לנסות להוריד מינונים, מבחינתי הערות יגיעו רק אם זה עניין של בטיחות, בריאות, ביטחון.
כשאני “לוקחת” מהורים הרגל, אני תמיד מציעה להם משהו במקום, במקרה הזה אני אומרת: תאירו ואל תעירו.
מה זה אומר?
שבוע שעבר הייתי בהרצאה של שרון כהן מ”משמהות”, הרצאה מרתקת שמאוד התחברה לי לכל מה שלמדתי במכון אדלר. הוא עשה שם משחק מילים שמאוד אהבתי שבעיניי מסביר מצויין את רעיון העידוד.
הוא לקח את המילה ‘מאושר’, ואמר: מאושר זה או מבסוט או מישהו שקיבל ‘אישור’.
הוא אוהב משחקי מילים אז הוא פירק את המילה אישור ואמר: אישור זה יש בתוך אור, זה מה שעלינו לעשות עם הילדים שלנו, למצוא תמיד את היש ולהאיר אותו, לשים עליו אור.
כתבתי על זה כבר בעבר לפחות פעם אחת, ההתנהגות שעליה תשימו דגש היא זו שתישאר, אם תעסקו כל היום בלהעיר, הדברים שאתם מעירים עליהם יישארו כי הם מקבלים הכי הרבה מקום. אם תאירו את ההתנהגות החיובית בעיניכם, את התכונות החזקות של ילדיכם, הם יישארו.

השינוי לא קורה ברגע, אבל עם מעט מודעות, התמדה, וכמובן הבנה שמותר לנו לטעות, הוא יגיע…